<h1>ראב"ן סימן שי"א</h1>
<h2>דף לה:</h2>
אמר ר' יוחנן [ע"ז ע"ג:] שתי כוסות אחת של תרומה ואחת של חולין ומזגן ועירבן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלו. דיקדק רבינו יעקב הצרפתי מכאן שהתרומה אוסרת במינה במשהו כטבל ויי"נ, ותימה לי אם פה קדוש אמר דבר זה כי הטבל ויי"נ אוסרין במינן במשהו אפילו באלף והתרומה אינה אוסרת במינה אלא עד מאה ובק"א אינה אוסרת במינה ואילו היה כאן ק"א כוסות של חולין לא היתה כוס של תרומה אוסרתן. הילכך אומר אני הא דקאמר ר' יוחנן רואין את ההיתר כאילו אינו לא אמר אלא כדי שלא יצטרף עם התרומה והיה נותן טעם במים, אבל עכשיו דאמרינן רואין את יין החולין כאילו אינו דמשערינן את הכוס של תרומה במים שהיה בשתי הכוסות וטעים ליה כהן אם אין היין נותן טעם במים שרי דמבשא"מ בנותן טעם בכל איסורין שבתורה. ולעניין צירופי איסורין אמרינן בפסחים בפ' אלו עוברין [מ"ג:] א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ואמר במסקנא דכרע"ק אמר דתנן ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף מפת ומיין חייב, וכי היכי דלעניין מלקות לא מצטרף היתר לאיסור ה"נ לעניין לאסור לא מצטרף היתר לאיסור כראייתינו לעיל [תרומות פ"ה מ"ט] סאה תרומה שנפל לפחות מק' חולין ריבה עליהן שוגג מותר, אלמא אין היתר הראשון מצטרף לאיסור שיהא הכל אסור כתרומה אלא אין מצטרף אלא עם ההיתר שנפל בסוף ומבטלין שניהם התרומה, וא"ר אבהו א"ר יוחנן וכן לכל איסורין שבתורה אלמא לר"י אין היתר מצטרף לאיסור. הילכך לר' יוחנן טיפת חֵלב או טיפת דם או טיפת יי"נ שנפלה על חתיכה אע"פ שיש בטיפה שיעור כדי ליתן טעם בחתיכה ונתנה בה טעם אם יש עמה חתיכות אחרות להצטרף עמה מצטרפין עמה לבטל (חתיכה) [הטיפה] או אם יש רוטב להצטרף עם החתיכה לבטל הטיפה מבוטלת דאין החתיכה עצמה שהיא היתר מצטרפת עם הטיפה להיות הכל איסור שיהא צריך ס' כנגד החתיכות וה"ה אם ניתוספו על החתיכות אחרי שקיבלה הטעם כדאמר לעיל דרש רבה בב"ח וכו'. ואל תשיבנו מטיפת חלב שנפלה על חתיכה דאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נע"נ ואוסרת כל החתיכות ולא פליג ר' יוחנן אחתיכה נעשה נבילה כדנימא לקמן, דהתם ליכא היתר אלא הכל איסור בשר בחלב דשניהם אסורין כנבילה הבשר והחלב, אבל הכא חלב אסור ובשר מותר ואין היתר מצטרף לאיסור לאסור כנגד שניהם אלא כנגד חלב לחודיה. אבל בשלא יצא מחלבו או לא יצא מידי דמו הוי כולו חתיכת איסור וצריך לשער כנגד כולו דאין כאן היתר מצטרף לאיסור דהכל אסור כדאמרינן [חולין צ"ו:] גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו דהוי כולו אסור משום דחלב מפעפע, ושלא יצא נמי מידי דמו מידי דהוי אכבד דאמרי' דהוי כאילו כולי דם והוי כוליה אסור וצריך לשער כנגד כולו. ואפי' נתבטלה החתיכה שלא ננקרה ושלא נמלחה בס' ומותר התבשיל, היא עצמה לא הותרה ואסורה דאי נפלה בתוך קדירה אחרת אוסרת אם אין בה כדי לבטל מידי דהוי אכחל דהוא עצמו אסור אע"פ שנתבטל בס' דא"ר יצחק [שם צ"ז:] כחל עצמו אסור דאי נפל ליורה אחרת אוסרה. אבל חתיכה שנפל עליה טיפת חֵלב או דם ונתבטלה הטיפה בס' בבשר וברוטב חתיכה עצמה מותרת ואם לא נתבטלה שלא היה בחתיכה וברוטב ס' כטיפה הרי היא אסורה, ומיהו אם נפלה ליורה אחרת אין משערינן כנגד כל החתיכה אלא כנגד הטיפה שבה כדתנן [תרומות פ"ה מ"ו] סאה תרומה שנפל לפחות מק' חולין ונפל מן המדומע למקום אחר חכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שבה. ובטיפה חלב שנפלה על חתיכה דאמר רב חתיכה נע"נ, [ג' מחלוקות בדבר רב סבר כדאמרינן לעיל דאוסרת כל החתיכות שהן מינן ור' יוחנן סבר לה כוותיה דחתיכה נעשית נבילה] דקסבר איפשר לסוחטו אסור דאיתמר איפשר לסוחטו רב ור' חנינא ור' יוחנן אמרי אסור, אבל בהא פליג עליה ר' יוחנן דרב אמר אסור כל החתיכות מפני שהן מינן ור"י אמר מב"מ בטל, ושמואל אע"ג דקסבר מב"מ לא בטל מיהו פליג עלייהו דקסבר חתיכה לא נעשית נבילה דאיפשר לסחטו מותר. ומיהו כיון דרב ור' יוחנן ס"ל דחנע"נ כוותייהו עבדינן בבשר בחלב בין נתבטלה החתיכה בין לא נתבטלה אסורה היא כנבילה ואי נפלה ליורה אחרת משערין לפי כולה. וחתיכת נבילה שנפלה בס' דהיתר ונתבטלה וסילקה ומותר התבשיל וחזרה ונפלה אחרת וסילקה וחזרה ונפלה אחרת וסילקה מותר התבשיל, דאע"ג דאילו הוו נפלו ביחד הוה אסור דל"ה בתבשיל ס' כנגד שלשתן, דתנן [שם מ"ז] סאה תרומה שנפלה לק' חולין והגביהה ונפלה אחרת והגביהה הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין. ואם חתיכת איסור נפלה בס' דהיתר ולא הכיר בה להעלותה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אם אין בהיתר לבטל את שניהן ביחד, אבל אם היכיר בה שנפלה וידע שיש ס' בהיתר לבטלה אע"פ שלא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ראשונה נתבטלה לבדה והשנייה לבדה אע"פ שאין ס' היתר כנגד שתיהן, דתנן [שם מ"ח] סאה תרומה שנפלה לק' חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור' שמעון מתיר ותניא בתוספתא [תרומות שם] א"ר אלעזר בר שמעון בד"א שלא ידע עד שנפלה אחרת אבל ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת, וטעמא דת"ק מפרש, וטעמא דר"ש נראה לי כגון שסאה שניה שנפלה לא היתה המין הראשונה ור' שמעון לטעמיה דתנן בפ"ב דערלה [מ"י] תבלין לשנים ושלשה שמות הן מין א' או מין שלשה מצטרפין ר' שמעון אומר בשני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין. ואגב שיטפאי אפרש משנה זו דמייתי אביי [ע"ז ס"ו.] לסייעתיה דבתר טעמא אזלינן תבלין ב' וג' שמות כגון פילפל כמון ושבת והן מין אחד מין איסור אחד שכולן מין תרומה או מין ערלה או כלאי הכרם או מג' איסורין כגון פילפל של ערלה וכמון של כלאי הכרם ושבת של (כלאי הכרם) [תרומה] מצטרפין אם אין באחד מהן כדי לתבל, וקסבר האי תנא דבין ג' תבלין מאיסור אחד בין ג' תבלין מג' איסורין מצטרפין (והג' או מג' איסורין מצטרפין), ואמר חזקיה מה טעם ג' תבלין מג' איסורין מצטרפין בשלמא ג' תבלין מאיסור אחד כיון דאיסור אחד [הן] מצטרפין אלא ג' תבלין מג' איסורין מ"ט מצטרפין, הואיל ועשוין למתק בהן את הקדירה ולהטעימה וכיון דשוו בטעמא מצטרפין, ומהכא מייתי אביי סייעתיה דבתר טעמא אזלינן, ומשני רבא הא מני ר' מאיר הוא כלומר ר' יוחנן מוקי לה כר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין אע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא ואנא כר' יוחנן ס"ל ולעולם בתר (טעמא) [שמא] אזלינן, ואית ליה להאי תנא נמי דאיסורין מצטרפין והיתר ואיסור אין מצטרפין, והכי מוכח בפרק שיני דערלה [מ"י]. ר' שמעון אומר ב' שמות ומין אחד או ב' מינין ושם אחד אין מצטרפין, פירוש שני שמות כגון פילפל וכמון והן מין אחד של איסור או שני מיני איסורין ושם אחד כגון פילפל דערלה ופילפל דכלאי הכרם אין מצטרפין, מכלל דר' שמעון [סובר] איסור אחד ושם אחד מצטרף כגון פילפל ופילפל דתרומה או דערלה או דכלאי הכרם. להכי אומר אני דהא דר"ש מתיר גבי סאה שנפלה וכו' כגון שסאה שנייה ממין אחר דאי ממין הראשונה הרי איסור אחד ומצטרף אפי' לר"ש, ור' שמעון לית ליה צירוף בב' איסורין ומין אחד ולא באיסור אחד וב' מינין, וכמה סתמי איכא במשנה דערלה דאיסורין מצטרף ור"ש פליג ואמר דאין מצטרפין, ובפרק בתרא דע"ז [ס"ח:] אמרינן ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור באיסור אין מצטרף והוא כדפרישית. ונ"ל דלא היה ראוי לכתוב יותר, ואחד מן התלמידים כ' לפי' בגליון דתנן הערלה וכלאי הכרם מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין ומשנה זו במס' מעילה [י"ח.] ולענין אכילה שנוייה דמקשי עלה בגמ' ומי בעי ר"ש צירוף והתניא ר"ש אומר כ"ש למכות ומשני תני א"צ לצרף אלא בחד מינייהו ולא בצירוף איסור לעניין לאסור מיירי משנה זו, אבל במשנת ערלה בפרק שיני [מ"א] תנן הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זה עם זה וא"צ להרים ר' שמעון אומר אין מצטרף ר' אלעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור, ומשנה זו בצירוף איסור לאסור מיירי והיא המוכחת דר"ש לית ליה צירוף באיסורין, וכיון דסתמינינהו דאיסורין מצטרף הו"א הלכה כסתם משנה, אי לאו דאוקמינהו רבא דהוא בתרא ור' יוחנן כר' מאיר כדאמרינן לעיל ויחידאה נינהו דר"מ ור' שמעון הלכה כר"ש היא דאין מצטרפין אלא איסור אחד ושם אחד כגון חלב וחלב ודם ודם.
אבל הכריע דר' אלעזר בנותן טעם וכו' כלומר אם נותנין בין הערלה וכלאי הכרם טעם בהיתר שהיתר פחות מס' באיסור מצטרף ואוסר שהרי יש טעם איסור בהיתר, אבל אין נותנין טעם בהיתר שיש בהיתר יותר מס' באיסור אע"פ (שיש) [שאין] מאתים כנגד שניהם בהיתר אלא כנגד אחד מהן מתבטל זה בעצמו וזה בעצמו ואין מצטרף לאסור, ונ"ל דכוותיה עבדינן, הילכך חתיכת בשר שלא ננקרה מחלבה וחתיכת כבד שהוא משום דם שנפלו בקדירה ואין בקדירה ס' כשניהם מצטרפי ואסרוהו דהא יהבי בה טעם איסורי, וכן כל תרי איסורין דנפלו בהיתר אמרינן יהבי טעם ומצטרפי ובעינן ס' כנגד שניהם לבטלן ולא מיתבטלו חד חד לחודיה, אבל ערלה וכלאי הכרם שאוסרין במאתים ותרומה שאוסרת בק' אי נפלי תרי מינייהו ליותר מס' שאין נותנין טעם אין מצטרפין לאסור אלא מתבטל כל חד לחודיה אם אין בהיתר כנגד שניהן אלא כנגד אחד מהן. והכי נמי מסתברא דכר' אלעזר עבדינן דהא סתם אחר המחלוקת כוותיה דאין מצטרפין ליאסר, דתנן [ערלה פ"ב מ"ב] התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אלמא לא מיצטרפי לאסור דאי מצטרפי הוי סאה ומחצה של איסור ולא מיבטלי בק' סאין של חולין. ולענין נותן טעם נמי סתם כוותיה, דתנן [שם מי"ד] שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך העיסה של חולין ולא בזה כדי להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ וניצטרפו וחימצו אסור לזרים משום דתרווייהו איסור לגבייהו ויש טעם של איסור בעיסה אלמא איסורין מצטרפין בנותן טעם, ומותר לכהנים דתרומה היתר הוא לגבייהו ואין מצטרפת לכלאים לאוסרה לגבייהו דאין היתר מצטרף לאיסור כדתנן [שם מי"א] שאור של חולין ושל תרומה שנפלו וכו' וחכמים אומרים לעולם אין אסור עד שיהא באיסור כדי לחמץ דאין היתר מצטרף לאיסור וזה וזה גורם ומותר. ובמעילה בפ' קדשי המזבח [ט"ו:] ובראש פרק שיני דערלה תנן התרומה ותרומת מעש' של דמאי ותרו"מ והחלה והביכורים מצטרפין דכולהו תרומה מיקרו הוו מינא דאהדדי בשמא, ותימא לי דלא אייתו לה רבא לסייעתיה, והך משנה אפי' לר' שמעון דהא איסור אחד ושם אחד הן, ובגמ' ירושלמי [ערלה פ"ב ה"א] גרסינן למי נצרכה לר"ש דאע"ג דאמרינן אין ב' שמות מצטרפין הכא מודו בכולהו דשם תרומה הן. ותנן נמי התם [מעילה שם] כל הנבילות מצטרפין ואמר רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורה לעצמן וטמאין לעצמן, פירוש כל הנבילות מצטרפין של טמאין ושל טהורים ואמר רב ל"ש דמצטרף אלא לענין טומאה דהוו שם אחד דתרווייהו נבילה איקרו ואיסור אחד דמטמו אבל לענין אכילה אע"ג דתרווייהו נבילה מיקרו מיהו ב' איסורין נינהו דהנבילה אסורה באכילה משום איסור נבילה והטמאין אסורין משום איסור טומאה ורב כר' שמעון, ולוי אמר אף לענין אכילה מצטרפין כר' מאיר.
